בז'ראיון - שיחה עם המשוררת מאיה בז'רנוby admin ()פוסטמודרניזם, מאיה, מה עושים עם זה? פוסט מודרניזם צריך לצאת מתוך עקרונות של הקפדה. הפוסט מודרניזם הוא פתח לגרפומניה. הרבה אנשים לא מוכשרים משתרבבים לשם, זה עצוב. קיים רעש תקשורתי מסיח דעת ומתעתע, וזה גורם מפריע ליוצרים מוכשרים בתחילת דרכם. אפרופו פוסט מודרניזם, מה דעתך על השורות "המפורסמות" של משוררת האינטרנט צאלה כץ: "אל תטפטף עלי שמש, קח אותי לסופר פארם" (מעיין גיליון מס' 2) אל תטפטף עלי שמש...הייתי נשארת שם. חבל, כי ההתחלה מאוד יפה. אני לא הייתי כותבת "קח אותי לסופר פארם", בטח שלא אחרי שורה כל כך גבוהה. אני חושבת שצריך להסתכן בשירה; לקחת נושא מורכב וקשה ולהתמודד אתו, לקחת ביטויים לשוניים שגורים ולתת בהם איזו תפנית לא צפויה. מאיה, בגיליון זה רואה אור "מילון המלים העייפות", תני דעתך. אתם אומרים משהו מאוד מעניין. המילון השירי הולך ומצטמצם. זו טענה מאוד מעניינת. יש מלים שמיצו את עצמן. צריך לשים אותן קצת בבוידעם. המשוררים בימינו די מוגבלים בידע שלהם. אחד העקרונות שמנחים אותי הוא שהתכנים צריכים להרחיב את הקונקרטי, ומבחינה זאת הייתי רוצה שמשוררי העתיד, ואתם חלק מהם, יהיו יותר בעלי השכלה מדעית. יד רוחצת יד מלטפת רגל מגרדת גב... חונטה תל-אביבית מאיה – יש או אין? ובכן, אלה אנשי אקדמיה די עבשים. דן מירון אמר לי מאחורי הקלעים שהספר "תדרים" הוא מאוד חשוב. אני אומרת שדן מירון הולך על בטוח.הוא לא מבין את הפואטיקה שלי. הוא מחפש את הדברים היותר קלאסיים, בנאליים כמו אגי למשל. ליצחק לאור, למשל, יש שירים חזקים מאוד. לא אומר שאני תמיד אוהבת אותם, כשהם פוליטיים... זה לא סוג השירה שאבחר להתייחד איתה. מה גם שההתכנסות הזו של ציפר למשל היא צביעות, הוא סגר את השערים. הוא כמעט לא מפרסם שירים של משוררים לא ידועים. בזמנו הוא פרסם פואמה שלמה שלי. הוא אמר בראיון שקיימתם איתו ב"כתם" שהוא עשה עמי חסד. זה הבל הבלים. האומנם מאיה בזרנו עובדת בבית אריאלה כספרנית לעת מצוא? אני מרגישה שאני לא יכולה לכתוב כמו שהייתי רוצה. זו שערורייה. דאגות הקיום גוזלות ממני אנרגיות שיריות. אני לא יכולה לחיות חיי דלות שכאלה, אני לא יכולה להרשות לעצמי; יש לי בת גדולה, סטודנטית, כל דאגתי היא לשרוד. אי אפשר לכתוב ככה. היום אני רוצה לשבת בבית. אני רוצה להתיישב ולכתוב נובלה אוטוביוגרפית – זה דורש תכנון. בגילכם נדדתי מחדר לחדר, לא היה לי כלום. לא טרחתי לעשות קריירה אקדמית, שרפתי גשרים עם האקדמיה. רציתי לחיות חיים לגמרי לא ממוסדים. משחק האסוציאציות אגי משעול - עשיתי דברים יותר נועזים ממנה. היא כותבת על הרבה דברים. היא כותבת על בגידות, על אהבה. זו תפיסה של אישה יותר בורגנית. היא התפשרה עם החיים. זה התאים לאישיות שלה יותר ולכן היא גנזה את עצמה. אני שמתי את נפשי בכפי במובן הזה שלא יצרתי לעצמי בטחונות כאלה. אין בשירתה את החלקים הניסיוניים, המסתכנים, המטורפים. אין לה את האבסינת. אני מאידך רציתי לבקע את השפה, לפרק את השירה באקט אלים – זה היה צורך בל יעבור לאחר ארבע שנות אקדמיה. כמו כן זאת הייתה סלילת המסלול השירי שלי, כאשר ברקע פועלים אבידן, וולך, ויזלטיר והורביץ. רחל חלפי - רחל חלפי חזקה מאוד. היא שייכת לדור של השירים המז'וריים שיוצאים ועושים ניסיונות. היא למדה תיאטרון, קולנוע, היא באמת מיוחדת. "הו!"- מה שמפריע לי ב"הו!" זה הגישה הריאקציונרית שלהם, היותר מדי שמרנית. צורות שירה מכאניות שמרניות. ובכל זאת יש שם כישרונות דוגמת אנה הרמן, ציפר- האיש הזה משפיל אנשים מידידיי, מתעתע ומהתל ומשפיל אנשים רציניים ואף נהנה מזה. סאדו-מזוכיסט. הוא מאוד נהנה מזה שמתעסקים בו. "הליקון"- סדנאות כתיבה זה ענף שאני יושבת עליו...אני חושבת שלפעמים זה מקלקל לי, זה בעוונותיי, אבל זה צורך קיומי. לא נותנים לנו להתקיים, הייתי מעדיפה לפגוש בכישרונות צעירים שלא מכורח. אם הייתה לי איזושהי קצבה...תנו לי כסף גדול ואני אעשה ממנו מפעל רוחני גדול. למה אני צריכה לסבול מחרדה קיומית?! זה מביש. אקדמיה - היום אני רואה שיש התרפקות מחודשת על האקדמיה. פתאום יש מין סגידה. הצורך בגושפנקא האקדמית מעיד על אובדן דרך. אף פעם לא חשבתי שכדי להצליח בכתיבת שירה אני צריכה לעשות דוקטורט או פרופסורה. אם אתה משורר אתה לא צריך כלום. אתה המוסד, אתה האקדמיה. זה הכול. תגובה |