הרבה מילים על שירה – ושורה אחת על יאיר הורוביץ / מאת שלמה קראוס

תזכורת

הרבה מילים על שירה – ושורה אחת על יאיר הורוביץ

א.
לאדם שאינו קורא שירה, לא בדיוק ברור ההבדל בין אמנות זו לבין פרוזה. רבים פונים לקריאת שירה כאילו באו לקרוא סיפור בחרוזים, ובעושם זאת, יחפשו תמיד אחר ה"מסר" או הכוונה המפורשת – מעין מוסר השכל שניתן לתארו מאוחר יותר, במילים אחרות ובקצרה.
אבל שירה היא לא פרוזה, למעשה, פרט לכך ששתיהן עושות שימוש במילים – מעט הוא המשותף לאומנויות אלו. כוחה של השירה הוא במילים שאינן נאמרות – מהותה: לתאר באופן מילולי את הדבר החומק מן השפה. זהו כמובן, מהלך שנועד לכישלון. כישלון שמעורר את המוזה, היא התשוקה לתפוס את שחמק. כל תיאור קונקרטי אם כן, הוא מטפורי בלבד ולעולם איננו מתייחס לאירוע מפורש הניתן לשחזור דוקומנטרי.

ב.
השוני בין המשוררים הוא באופן בו הם מתמסרים למהותה זו של השירה. זה שאינו מבין מהות זו של השירה – לעולם לא יחפש אותה. הוא, או היא, יעדיפו שירה מפורשת, תיאורית, ממנה ניתן לחלץ בקלות עולם מיוצג, משמעויות ופירושים. שירה זו "אומרת משהו" – אך היא אומרת אותו באופן מפורש. אם הוא כל כך מפורש – מדוע יש צורך לבטא אותו בשיר?

ג.
אינני יכול להנות משירה פוזיטיביסטית, שכל מה שיש לה להציע – חשוף לעיני כל ואין היא מסתירה דבר. על השירה להתנהג בצניעות, לכסות עצמה בפני העוברים והשבים, אבל להשאיר מחשוף מפתה. האותיות צריכות לשמש אך כרמיזה לחלל הריק שבינן. היא צריכה לשתוק את הברור ולצרוח בקולי קולות את מה שלא ניתן לומר – בו זמנית!

ד.
אם נקרא את שיריו של יאיר הורוביץ, ללא הבנה מוקדמת של מהות השירה, לעולם לא נוכל לתפוס את תמצית היופי הטמונה בין השורות. קריאה סתמית בשיריו תעלה שאלות בדבר הטעם בבזבוז הזמן אל מול גיבובי המילים – או תהיות סתומות כגון "מה בכלל הוא רוצה לומר?".

ה.
הוא לא רוצה לומר. מה שיש לומר ניתן לפרסם בבלוג באינטרנט, או לפטפט בתוכניות הרדיו בצהריים. הרי מהות השירה - לשאוף ולתפוס את הבלתי ניתן לתפיסה, את החורג מן השפה. לכן, שירה כותבים בכדי להכשל.
השירה משתמשת בשפה כנגד עצמה: בעזרת הכשל המילולי, היא חושפת את הלא מילולי - בכדי לחוות לשבריר של שניה "הוויה טהורה", הוויה לא מילולית.

ו.
וכשאתה נחשף לרגע אל אותה הוויה לא מילולית, השפה הופכת מפיגורטיבית למוסיקלית – ההברות הופכות לצלילים נעימים, המילים – למנגינת אוונגרד. כעת, המשורר הופך מאמן לאומן. כעת, הוירטואוזיות שלו מקבלת מקום של כבוד.

כן, לא מספיק להכשל – צריך לעשות את זה באלגנטיות. האלגנטיות הזו מבדילה בין משוררים גדולים למשוררים. כי כל מי ששואף אל הלא-מילולי הוא בכל מקרה משורר. אין דבר כזה "משורר גרוע", זהו מושג אוקסימורוני. יש לומר: "לא-משורר" או פשוט לא לומר. כציטוט מתוך ספר הודי עתיק – "הדרך הטובה ביותר להעניש משוררים גרועים הוא להתעלם מהם".

ז.
והורוביץ מנגן מנגינות מופלאות. פשוט צריך לדעת איך לשמוע.

ח.
הערה קטנה: גם מהות שירתם של משוררים נהירים (יחסית) – אבידן למשל, מתקיימת באותו האופן. מותר לשירה להיות ברורה, הרי ה"ברירות" הזו היא רק קליפה, בכל אופן – השיר עצמו נמצא עמוק הרבה יותר. השירים של הורוביץ הם עירומים מקליפה שכזו, וסוד קסמם הוא בהיותם תמצית מזוקקת של שירה.

אמנם, אין כל רע בהתענגות על הקליפה – אך יש לזכור כי השירה נמצאת עמוק הרבה יותר. הסירוב להכיר בכך יוצר בימינו מצב אבסורדי – משוררי פופ ויחצ"נות, שעומקם כעומק נייר עיתון, מקבלים מקום של כבוד, בעוד שיריו של הורוביץ - הולכים ונמחקים ממקומם החשוב בקאנון העברי.

תגובה