ישראל פנקס, קוסמופוליט! - יובל בן-עמי

אחד מבין שמונת ספריו של המשורר ישראל פנקס נקרא: "אל קו המשוה", קובץ אחר משיריו נקרא: "בתוך הבית." לכאורה, מוגשים בהם שני קטביו הנגדיים של חוויתו: הפניה החוצה והפניה פנימה, היציאה אל העולם וההתחפרות בנפש, אלא שאצל פנקס השניים הם אחד. קו המשוה שלו הוא רגשי כשם שהוא גיאוגראפי, גיאוגראפי כשם שהוא רגשי. הבית שבתוכו פנקס מצוי הוא בית אדיר מימדים.

קריאה בשירי הספר ששמו "בתוך הבית" נושאת את הקורא אל מרחבים אינטלקטואליים פתוחים, ועל פני אין ספור פרקים של התפתחות האדם. אלה שזורים באלה, ההתבגרות (כמו הנוסטלגיה) היא למידה והלמידה היא מסע שאינו מוביל תמיד אל יעדים מבטיחים אבל תמיד, גם בחוויית האובדן, טמונה בו התרגשות. "שלבי ההתקשות / של האהבה / תחלה נשמר עוד / יפי. כבראש נער במוזיאון הקפיטוליני. // כף רגל /אל, מוארת בלילה // חיוך שהוא מַעֲבָר // פסל-הרקלס / מזיע / בוכה, // התצלום / שהגיח פתאום / נשר מתוך / ספר, הגלויה מיון."

בראיון המופיע בהמשך עמוד זה אומר פנקס: "הזהות שלי, הלוקאליות שלי, היא קוסמופוליטית." זוהי אמת שהשלכותיה מגיעות הרבה מעבר לרוחב האופקים ולהשכלה. שירתו של פנקס שובה את הקורא מן השורה הראשונה, וזאת משום שמרגע שפתח את שעריה אל רוחות העולם והכיל אותן, מצויים הוא והקורא או הקוראת באותו מרחב ממש, ויהי המרחב הזה אשר יהי. גם אם גלויתו של הקורא היא, במקרה, גלויה משטוקהולם ופסל הרקלס שלו הוא האריה השואג מתל-חי.

מליבו של המרחב הזה כותב פנקס בביטחון שירי אדיר. שיריו משנות השמונים המקובצים בספר "הרצאה על הזמן" סיפוריים כולם. באחד מהם הוא מתאר בפרוזאיות כמעט מוחלטת את הכנתה של ארוחת ערב. באחר הוא מאשים את גיבורתו הסקסית של סרט איטלקי בכישלונו בבחינת הבגרות בספרות. הנרטיב של פנקס מגיע בעוצמה אל הקורא, ממש כפי שעושים זאת שילובי המלים השיריים שלו: "הקיכלים שלי מתפלאים / עליכם טל כבד נופל/ עליכם / ממין הטל שלאחר מעשים גדולים." שירתו זו גדולה אף היא. היא רחבה כרוחב העולם שהוא ביתו של מחברה.

תגובה