מחשבה הלוך ושוב: על יסודות השירה של אריק א. / מאת נוית בראל

בספר הביכורים שלו, "הודאה", שראה אור לפני יותר מעשור בהוצאת "עכשיו", כתב אריק א. בשיר האהבה "אור": "השירה פרי כתום יחיד שלשוננו תדע". במטפורה זו מעמיד א. את השירה כמושא שמתאווים אליו האוהבים במקום שהוא מעין עדן, אך לא זו בלבד. השירה מוצגת כאן לא רק כמממשת את הפנטזיה המושלמת של האהבה, אלא כחומר שהחושים נהנים ממנו, פרי הדעת שהוא פרי היצירה, שאי אפשר לעמוד בפיתויו. השירה, לפיכך, היא הפרי היחיד שהלשון, לא זו שבחלל הפה, אלא השפה, מסוגלת לדעת.
קריאה בספריו של א. מגלה את פרקטיקת הכתיבה שלו, שמתבססת על חומריות השפה, והאופן שבו היא לעולם מונבעת באדוות שהולכות ומתרבות של יצירת משפטים ושורות קצוצות, שגולשות האחת אל השנייה. זוהי שירה נפתולית ומסתעפת במבע אחד מתמשך, שברובו אין סימני פיסוק. בשירים של א. אין מקום לנשימה, לעצירה, להפסקה, היות שהשירה שלו היא קו ייצור ארוך ויעיל של דברים שהדמיון מדמה. המציאות המיוצגת היא מציאות של תודעה, ועל פי חוקיות התודעה היא לעולם מתעתעת, ולעולם איננה מאפשרת לדובר, ומתוך כך גם לקורא, להיות בטוח במה שקולטים החושים. השיר "קיר", למשל, מתחיל ב"חדר, שקט,/ הרבה שנים שקט.", אבל עד מהרה השקט מתגלה כרעש: "הרעש נמשך וחדש.", שחוזר להיות שקט: "אותו השקט שרגיל הייתי בו הרבה/ שנים", והוא למעשה רעש: "שהרעש אחר ושם./ ולא כאן בחדר מוגף./ ואפשר להסביר.". כוח התודעה הקולטת מעורב בכוח הדמיון היוצר, והדמיון פותח בפני התודעה עוד ועוד תיבות של מציאויות אפשריות ובלתי אפשריות ואפשריות לכאורה, במעיין של יצירת עולם שנובע בלא הפסק. אי אפשר להיות בטוחים במציאות, היות שהיא לעולם משתנה, ואופן הקליטה שלה משתנה בהתאם. הבעייתיות מתנסחת לפעמים אצל א. בחוסר האפשרות לאייך את הנושאים. בשיר "נטול דלת" הוא מתאר דמות נשית "זוהרת עור שַׁיִשׁ לבן (ורוד)". הסוגריים משמשים מרחב ביניים של התודעה, שאינה מסוגלת להכריע לגבי הצבע. בדומה, השיר "מגבת" מתחיל ממגבת שהדובר מצהיר שהוא רוצה לנגב באמצעותה את האהובה, אבל עם סיום השיר הרצון מתמעט והיא הופכת לחתיכה קטנה של מגבת "ומספיקה לכסות על חור קוסמי שחור/ שהולך ונפער בלבי המסור לך/ כשאת הולכת ומפנה פניך ממני אל/ (העבר)". העבר המצטנף בסוגריים מבליט את חוסר האפשרות לדעת לאן ומתי היא הולכת, וחוסר היכולת לבטוח במה שמתרחש: מה קורה באמת לנגדי, ומהו רק חלק מרצונותיי וצרכיי, דמיוני וחלומותיי?
זוהי שירה של מושאים רבים לנושא אחד, כאשר אף מושא אינו נקלט כַּמאייך האמיתי של הנושא. בשיר "בקו עשרים וארבע", למשל, הדובר מתחיל בתיאור אישה שיושבת לידו, שהולך ומסתלסל ומתרבה תוך כדי הכתיבה: "אשה/ משקה אותי מיץ פטל ממותק/ מגביע מכסף וקדוש/ בקו עשרים וארבע שעות יושב אביר אשה מולי/ בתחנה הבאה ארד ראשון". התיאור פנטסטי, אך מתנסח באופן מפורט כל כך, עד שהפנטזיה מקבלת מלאות חושית מלאה. המיץ הוא מפטל, והוא גם ממותק, והגביע מכסף, וגם קדוש, וממשיך עד אשר המספר המסמן את הקו הוא בעצם יממה שלמה על פי זמן תודעה, והנסיעה היא התרחשות שלמה של חיים בתוכה. התנועה ניכרת גם בשרשורים וחזרות רבות. נושא מסוים מופיע, למשל, כקונקרטי, ומתגלה לאורך השיר כחלק ממטפורה, כחלק מדמיונו הבורא של הדובר. בשיר "על שפת ים" הוא פונה אל האהובה ומספר לה על עתיד שנראה הגיוני בתחילה, והולך ומתגלה כמטפורי בהמשך: "עוד הלילה תרימי ראש/ תראי שמים אפלים אפלה זוחלת נחש/ ונחש זוחל גם פֹּה על חול בוער/ ברגלים למהר". הסיטואציה נובעת מנסיבות של רצון, של כוחות בתודעה. גם התחביר פרוע בהתאם, וב"תר פרוע" (כרמל), ספרו האחרון של א., הפרימה והפראות של המבע הן הלוז התמאטי של הספר. המהלך הרדיקלי ביותר שמסתמן בשיריו המאוחרים של א. הוא המעבר לכתיבה דרך תודעה של אַב. שירי האבהות של א. מתוך "תר פרוע" מסמנים מהלך לעבר תחושה של בטחון במציאות הנגלית לנוכח הדובר. בשיר "וזוב של שמחה" הדובר מסוגל לעגן את התיאור על פי הגיון, שמתקבל על דעתו. עכשיו אפשר להיות בטוח ברגש, וגם במידת עוצמתו: "הבוקר אז זהר/ כפי שמעודו לא עלה", והדובר יודע כי חוויית האבהות מתירה בו חותם של תחושת בטחון ויסוד של אמונה: "המבט זה של תינוק-שלי מונף בידיים חזקות אל-על/ שינה את פרצופי/ הגיון לא צפוי". זהו 'אני' חדש שנולד יחד עם התינוק החדש, 'אני' פרוע פחות, אולי, ומוגן ומשוכנע הרבה יותר.

*/ אריק א.

עוֹלֶה וְיוֹרֵד הֶחָזֶה בְּשֵׁנָה נַגִּיד מְתוֹקָה
אַתָּה נִמְצָא בְּאֵין מָקוֹם שֶׁל שֵׁנָה
אֲסוּרָה בִּנְחֻשְׁתַּיִם מֵרָצוֹן רוֹצָה עַצְמָהּ
אֵלֶיהָ אַתָּה נִשָּא בְּעַצְמְךָ
בָּא וְעוֹלֶה בְּתוֹכָהּ
שֶהִיא מְחִלָּה לֹא קֵץ לָהּ
וְנִקְטָע בָּאֶמְצַע כִּי הַתֶּלֶם צָרִיךְ לִצְעֹד שָׁם
עַד שֶׁעֵרָנוּת שֶׁל אַרְיֵה שֶׁלְּךָ
נִדְחֶקֶת לַפִּנָּה שֶׁהִיא בַּחֶדֶר כַּאן קָרוֹב לְמִטָּתְךָ
וְנִתְקָע בְּאֶמְצַע הַבָּשָׁר שֶׁיּוֹרֵד וְנוֹשֵם מִקֹּר הוּא
נוֹקֵשׁ בְּרֹאשְךָ רֹאשׁ שֶׁל חַיָּה בָּהָר.

(מתוך "תר פרוע", הוצאת כרמל│עמדה)